הכרה בהוצאות רכב שאינו רשום על שם הבעלים
האם ניתן להכיר בהוצאות רכב לעצמאי, שהרכב אינו רשום על שמו, אך בפועל הוא זה שמשלם את הוצאותיו (בהנחה שבעל הרכב הרשום מצהיר זאת בכתב)?

"רכב" מוגדר בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995, כך:

"…רכב נוסעים פרטי, …, בין שבבעלותו של הנישום ובין שלא בבעלותו…"

בעבר התירו רשויות המס לרשום כלי רכב שאינם בבעלות נישום עצמאי בטופס י"א, כל עוד ההוצאות היוצאות בגין הרכב יוצאות מקופת העסק ומשמשות לייצור ההכנסה, וזאת בין היתר בהתבסס על הוראות ביצוע שפורסמו בנושא.

ביום 13.6.2007 פרסם היועץ המשפטי לרשות המסים, עו"ד משה מזרחי, הנחיה פנימית לפקידי השומה, שבמסגרתה קבע כי רק מקום שבו נרכש רכב על ידי התאגיד ונרשם על שמו במרשם רשות הרישוי, יותר לתאגיד לנכות את ההוצאות בגינו, ובהתאם, החל ביום 1.9.2007 לא יותר לרשום בטופס י"א רכב שאינו בבעלותו של הנישום.

בפברואר 2008 פורסמה תגובה של רשות המסים לפנייה שהוגשה אליה בנושא זה, ובה רשות המסים שבה והבהירה את עמדתה האמורה. ניסיונותיה של לשכת רואי החשבון לשנות עמדה זו – לא צלחו.

לדעתנו, הנחיה זו של רשות המסים לוקה בכשלים פרוצדורליים וסובסטנטיביים, ואפשר להעלות טענות שונות כנגדה. כך למשל, אפשר לטעון כי ההנחיה מהווה סטייה מהוראות הביצוע הקודמות של רשות המסים בנושא זה, וזאת ללא קיומו של צידוק חוקי, בהיעדר שינוי בנסיבות ובהיעדר צורך ציבורי חיוני.

עוד אפשר לטעון כי ההנחיה הוצאה שלא בהתאם לכללי התקינות המנהלית, בשל האופן שבו היא גובשה ופורסמה, וכן כי ההנחיה הוצאה תוך חריגה מסמכות.

טענה אחרת שניתן להעלותה היא כי ההנחיה סוטה מהוראות סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, ומוסיפה לסעיף זה תנאים שכלל אינם מצויים בו. כמו כן אפשר לטעון כי ההנחיה סוטה מדיני הקניין (שלפיהם הבעלות בכלי רכב אינה נגזרת משאלת רישומו במשרד הרישוי), וכן סוטה מן המציאות הכלכלית, והיא יוצרת מעין "בעלות פיסקאלית" המנוגדת לדין האזרחי ולהיגיון דיני המס.

אנו ממליצים כי נישום הבוחר לפעול שלא על פי ההנחיה האמורה של רשות המסים, יקדים ויצטייד בחוות דעת מתאימה לגופו של עניין, ומכל מקום – ייתן על כך גילוי נאות בדיווחיו לרשויות המס.